פרסומת
הזמנים משתנים, ואני מבין את זה; אבל האם זה אומר שאני לא יכול להשתוקק לימים עברו? אני לא יכול להיות היחיד שמתגעגע לכמה דברים על הימים הטובים של משחקי וידאו, תקופה שבה הדברים היו פשוטים יותר. תקופה שבה גורי כלבים מטושטשים וקשתות בענן היו בשפע, וכולם היו מרוצים. זה לא אומר שאני לא אוהב משחקי וידאו מודרניים, כי ברור שכן, מכיוון שאני כותב טור שבועי שבו רוב המשחקים המופיעים הם כותרים חדשים יותר. ובכל זאת, אני מסתכל אחורה לילדותי ואני מרגיש קשר קרוב עם כמה מהמשחקים הישנים האלה.
יש דברים מבאסים במשחקים ישנים, אבל היתרונות עולים על רוב השליליים, ולפעמים אני מתגעגע לזמנים הפשוטים האלה. אני בטוח שלרבים מכם הקוראים הצעירים יותר לא יהיה מושג למה אנחנו הפוגים הזקנים מתגעגעים למשחקים הישנים והטובים האלה גרפיקה מחורבן וכמעט בלי סיפורים, אבל אני יכול לעזור לך להבין היטב למה אנחנו מתגעגעים לישן בית ספר. עבור חבריי הזקנים, הבה נצא לטיול בנתיב הזיכרון ונחווה מחדש את מה שהיה כל כך נהדר בזמנו.
קושי
בימים עברו, משחקים היו קשים. בטח, אולי המשחקים ארכו רק שעתיים, אבל כשאתה צריך לנסות אותם 1,000 פעמים כדי לנצח אותם, זה הופך להיות הרבה יותר ארוך ופי מיליון יותר מספק מרוב המשחקים שיש היום. התחושה של לשחק בוס קשה שוב ושוב במשחק כמו קונטרה היא משהו שהמשחקים של היום כמעט ולא מנסים לשכפל.
משחקי וידאו היום עוסקים בסיפור נהדר. הם מלאים בסצנות קולנועיות, דיאלוגים ודמויות שמתנהגות כמו בני אדם אמיתיים. זה בסדר, אבל זה נדיר לראות משחק שבו כל העניין הוא רק לשרוד. אז, משחקים לא יכלו להסתמך על כך שהם פשוט מאפשרים לך לחיות סיפור, הם היו צריכים ליצור את הכיף שלהם עם תחושה של הישג על ידי עשיית משהו קשה להפליא, וזה משהו שמתגעגע אליו מאוד עם וידאו מודרני משחקים.
פחות דגש על להיות יפה ויותר דגש על מכניקה
בזמנו, כל "המשחקים הישנים והטובים" האלה נראו כמו זבל. מעולם לא הייתה תחרות בין משחקים לראות מי יכול לדחוף את החומרה לגבולותיה וליצור את המשחק היפה ביותר. אז, הכל היה על מי יכול ליצור את משחק הווידאו המהנה ביותר. לאף אחד לא היה אכפת אם ל-sprites שלך יש תוספת קטנה בגרפיקה שלהם; כל מה שהיה אכפת לנו היה האם למשחק יש מכניקה טובה.
זו הייתה תקופה מפוארת שבה אולפני משחקי וידאו לא היו צריכים להשקיע מיליוני דולרים במכשירי לכידת תנועה מתקדמים ובעיבוד תלת מימד. במקום זאת, הם השקיעו את כל זמנם במחשבה כיצד לקחת את החומרה שהייתה להם, ולהוציא משחק מאתגר ומהנה.
אני אוהב גרפיקה טובה כמו האדם הבא, אבל אני לא אוהב כשמפתח משחקים בבירור היה מודאג יותר בפיתוח האמנות שלו מאשר במשחק בפועל. אחרי הכל, אנחנו משחקים בשביל הכיף, וכיף תמיד צריך להיות בראש סדר העדיפויות של מפתחי משחקים.
אין אחיזת יד
היום, כשאתה משיק לראשונה כמעט כל משחק, אתה צריך לשחק דרך איזשהו הדרכה ענקית שמתפרקת ומסבירה איך לעשות כל דבר קטן במשחק. בזמנו, זה לא היה קיים. חלק מהכיף של משחק היה לנסות להבין איך לעזאזל אתה אמור לעשות משהו. הסתובבת ללא מטרה, מתת הרבה, אבל בסופו של דבר, הבנת איך לשחק את המשחק לבד.
זה היה כל כך מספק. למשחק כמו מריו, שהוא אחד ממשחקי הווידאו המושמעים ביותר אי פעם, לא היה תהליך אחיזת יד. פשוט דחפת "התחל" ונדחפת לעולם, נאלצת להבין מה לעשות בעצמך.
אם מריו יצא היום, הרמה הראשונה הייתה מורכבת מטיפים כמו, "הקש A כדי לקפוץ" ו"הצב הזה רע, אתה לא צריך לתת לו לגעת בך." השכל הישר צריך לומר לך שהצב רע, אבל זה פשוט לא מספיק לרוב המשחקים המודרניים. כששיחקתי את מריו הייתי אי שם בסביבות גיל 4, ובכל זאת הצלחתי לעבור אותו בכוח. למדתי תוך כדי, והבנתי איך לנצח את המשחק.
עד היום, לנצח את מריו המקורי בעצמי היא אחת החוויות המספקות ביותר שלי חיי המשחקים, ואני חושש שהדור החדש של גיימרים לעולם לא יזכה לחוות משהו כמו זֶה.
סיכום
כפי שאמרתי קודם, אני אוהב משחקי וידאו מודרניים. הלוואי שמפתחים יקבלו כמה רמזים מהמשחקים הישנים והטובים שהגיעו לפני ויביאו אותם למשחקים חדשים. הדור הבא של גיימרים מפספס הרבה מהריגוש והאתגר שיצא לנו לחוות כשהגענו ולמדנו את החבלים של להיות גיימר.
מה אתה מתגעגע למשחקי וידאו מהבית ספר ישן? ספר לנו בתגובות!
דייב לקלר אוהב משחקים בקונסולה, מחשב, נייד, כף יד וכל מכשיר אלקטרוני שמסוגל לשחק בהם! הוא מנהל את מדור המבצעים, כותב מאמרים ועושה המון עבודות מאחורי הקלעים ב-MakeUseOf.
